שנים-עשר שיעורים שמייקל ג'ורדן לימד אותי על ניהול ומנהיגות.

כן, כן…כבר כתבו, ניתחו ואפילו חפרו על המיני-סדרה "הריקוד האחרון"  על (של?) מייקל ג'ורדן. הסדרה אכן נהדרת, מרגשת וכתובה היטב. 

אז מה כבר יש לי להוסיף? 

נולדתי בשנות ה-70' אבל לגמרי גדלתי בשנות ה-80' (האמיתיות). אני לא אצלול לעשור המיוחד והמבולבל הזה,  פרט לעובדה שצינור החמצן לעולם בכלל ולליגת ה-NBA בפרט, היה ערוץ וחצי בטלוויזיה ושם כיכב דוקטור ג'יי האגדי. בשלב מסויים זה כבר היה ה- Showtime של הלייקרס הנוצצים עם מג'יק ג'ונסון, כרים עבדול-ג'באר ופט ריילי מול הסלטיקס המטונפים (במובן הטוב של המילה, כן?) עם לארי בירד המלך, רוברט פאריש וקווין מקהייל. במשך כל העשור הזה, שתי הקבוצות הענקיות הללו החליפו מהלומות במשחקי הגמר והחליפו ביניהם את תואר האליפות. 

ואז הגיעו שנות ה-90.

שנות ה-90, עשור המעבר בין העולם האנלוגי לדיגיטלי, הכירו לעולם את מייקל ג'ורדן. אני לא רוצה לכתוב "אלוהים" כי את ג'ורדן באמת ראיתי. הפעם כבר לא בערוץ וחצי בטלוויזיה אלא גם בערוץ הספורט ואפילו בדבר המקרטע והמקרקש הזה שקוראים לו אינטרנט. 

ג'ורדן באמת שינה את ה-NBA. לצד התפתחות ערוצי התקשורת, הוא הפך את הליגה הטובה בעולם לתופעה גלובלית, למכונת מרצ'נדייז משומנת, לסמל של אמריקנה יחד עם מקדונלד'ס וקולה קולה. ובעיקר הוא היה טוב. הכי טוב שיש. 

האישיות של מייקל ג'ורדן, כפי שהשתקפה בסדרה, היא אמנם קונטרוברסלית אבל לאף אחד אין בדל של ספק לגבי המקצועיות שלו על המגרש והמחויבות הטוטאלית שלו למצויינות. 

ההקבלה בין עולם הספורט לעולם הניהול היא קלישאה חבוטה אבל קלישאות הן בדרך כלל, פשוט נכונות. 

אז הנה, 12 שיעורים שמייקל ג'ורדן לימד אותי על ניהול ומנהיגות: 

1. אין מתנות חינם – אם אתה באמת רוצה להיות הכי טוב, תתכונן לעבוד יותר קשה מכולם. זה ככה פשוט. כשרון טבעי נותן לך את ה-Edge אבל הדרך לשם עוברת דרך הרבה מאד אימונים, התנסויות וכישלונות. עם כל הביקורת שהיתה על מלקולם גלדוול ו-"חוק עשרת אלפים השעות" הפשטני, המהות היא נכונה. בשביל תהילה צריך להזיע (מתנצל על הרפרור מה-80…).  
   
2.   "האחד" – זה נכון שהשלם יותר גדול מסך חלקיו (כן פיפן ורודמן, אני מתכוון אליכם ואל נקודה מספר 5) אבל לפעמים אדם אחד הוא זה שבאמת עושה את ההבדל. מייקל ג'ורדן השפיע על הבולס, על העיר שיקגו, על ה-NBA ועל דור שלם. אחד מהציטוטים הכי מפורסמים של ג'ורדן הוא: “There is no “I” in “Team” but there is in “Win””. בספורט, בדיוק כמו בעסקים, הצוות, המשמעת, הארגון וקביעת יעדים משותפים הם הבסיס להצלחה אבל פעמים רבות ההבדל בין נצחון להפסד תלוי בהברקה של אדם אחד. 
   
3. מנהיגות – אני מאמין גדול ב-"להוביל באמצעות דוגמא אישית". זה עקרון שמוביל אותי בחיים האישיים והמקצועיים. באנגלית זה נשמע לא פחות טוב: Lead by Example . הנצחון של השיקגו בולס על מילווקי הוא דוגמא מעולה לכך. נאה דורש, נאה מקיים. 
   
4. הפרטים חשובים – אסטרטגיה היא הבסיס ובניגוד להצהרות שמדי פעם נשמעות, היא ממש לא מתה. אבל, וזה אבל חשוב, ללא הטקטיקה והמחויבות להוציא אותה לפועל, אין לה משמעות. מייקל ג'ורדן שיחק כאילו כל משחק היה המשחק האחרון שלו. את הקרבות שלנו אנחנו מנהלים One-by-One.
   
5. אנשים – הגיבור המרכזי הוא כמובן ג'ורדן אבל לא בכדי הקדישו חלקים נרחבים מהסדרה גם לצוות שליווה אותו, בראשם פיפן ורודמן אבל כמובן גם פיל ג'קסון, צמד הג'רי ואחרים. בחירת האנשים שעובדים איתנו היא קריטית. שלא נתבלבל, אנשים הם אלו שמייצרים את היתרון התחרותי ולא המוצר שלנו. קלות ראש בגיוס ובהדרכת מנהלים ועובדים עולה לארגון הרבה מאד כסף.
   
6. גמישות – סקוטי פיפן הוא דמות חצי-טראגית אבל אבל אחת מהאנקדוטות שתפסו את תשומת לבי היא העובדה בשלב מאד מוקדם בקריירה שלו, עוד כששיחק בקולג', היא גבה בתוך שנה אחת מ-1.85 ל-1.98 (ובהמשך ל-2.03). זה מטורף אבל מה שיותר מעניין זה שהוא המשיך ולשמור על הכישורים שלו כגארד (רכז) למרות ששיחק כתפקיד סמול-פורווארד. הורסטיליות הזאת איפשרה לו לשלב בין ראיית המשחק, הזריזות ויכולות הכדרור של גארד לבין האתלטיות, יכולת החדירה והקליעה של סמול-פורווארד. בהשאלה לעולם העסקי, שמירה על כישורים חיוניים, לדוגמא לא לזנוח את גישורי ה-Hands-on שלכם, תבטיח את "החיבור שלכם לשטח" ויכולה ליצור לכם יתרון תחרותי, כולל בשוק התעסוקה.
   
7. רגש – לדעתי, בסדרה הקדישו מעט מדי זמן ומקום למאמן פיל ג'קסון. לג'קסון יש 13 תוארי אליפות בליגת ה-  NBA (2 אליפויות עם ניו יורק ניקס בתור שחקן, 6 עם שיקגו בולס ו-5 עם לוס אנג'לס לייקרס כמאמן), יותר מכל מאמן אחר בהיסטוריה של ה-NBA. אחד מהדברים שאפיינו את שיטת הניהול שלו היא הרגישות, יכולת ההכלה (היי שוב, רודמן) וניהול מבוסס-מצב. את כל אלו הוא ליווה בגישה רוחנית שחיברה ביחד את כל חלקי הפאזל. אגב, בתור מאמן הוא היה יוצא דופן אבל בתור נשיא הניו-יורק ניקס הוא נכשל כשלון חרוץ ופוטר לאחר 3 שנים. הצלחה בתפקיד מסוים לא מבטיחה הצלחה בתפקיד אחר…
8. דלק סילוני – ג'ורדן לא היה צריך מקור חיצוני שמריץ ויניע אותו. הוא הגיע ככה ישר מהמפעל. אבל זה לא הספיק לו. הוא היה צריך למצוא, ולפעמים אפילו להמציא, אויב חיצוני שיתן לו ויספק לו Boost של אנרגיה שתהפוך אותו מעוד שחקן בעל מוטיבציה גבוהה לקילר עם מוטיבציה על-אנושית. את הספר "רק פרנואידים שורדים" כתב אנדי גרוב המנכ"ל האגדי של אינטל, בשנת 1997 והוא נכון מאי-פעם.
   
9. לכל השדים והרוחות – אגב אויבים חיצוניים, כדי להתפתח ולהצטיין אתה צריך שדים להילחם בהם, או לפחות מישהו שיאתגר אותך. לארי, אחיו הגדול של מייקל היה בדיוק כזה. יצר התחרותיות המטורף של ג'ורדן התפתח במשחקי הכדורסל עם האחים שלו, בחצר הבית. מי השדים שלכם? 
   
10. לכבד את היריב – אבל שלא נתבלבל… להיות תחרותי זה לא אומר שאתם לא יכולים להעריך את היריבים שלכם, ההיפך! הטובים באמת מעריכים כשרון אמיתי. הפרגון של לארי בירד ומג'יק ג' ונסון, לאורך כל הסדרה, היה לא פחות ממעורר השראה.
    
11. מודעות עצמית  – מנהיג טוב חייב עמוד שדרה. אחד מהציטוטים המעניינים בסדרה שופך אור על האישיות של ג'ורדן גם מחוץ למגרש: "כל חיי ניסיתי להוביל באמצעות דוגמא אישית אבל אם אתה לא אוהב את הפעולות שלי, אולי אני לא האדם שצריך לשמש לך מודל. אי אפשר לרצות את כולם, כל הזמן". תהיו נאמנים לעצמכם.
    
12. גוף-נפש-רוח – באחת מהסצנות האחרונות בסדרה, ג'ורדן מספר כך: "בעונת 91-92' הייתי בשיאי – צעיר, אנרגטי, פיזי, הייתי רעב אבל ב-98' זאת כבר היתה אומנות. השתמשתי גם במוחי ולא רק בגופי".  לזמן יש משמעות ולניסיון המצטבר שלנו יש משמעות. אומנות נוצרת בעקבות לימוד, התנסות והשקעה. מוזמנים לקרוא שוב את נקודה 1.

נקודה אחרונה לסיום – משפט מפורסם נוסף של ג'ורדן (וגם הוא הוזכר במהלך הסדרה) היה: "גם רפובליקנים קונים נעליים". ההצהרה הזאת התפרשה בזמנו כאדישות של ג'ורדן לעניין מאבק השחורים לשיוויון. השבוע מייקל ג'ורדן חזר לכותרות כשנקט עמדה והביע תמיכה במחאות בארה"ב. אז כן, גם רפובליקנים קונים נעלים אבל נעלים זה לא הכל בחיים.