שמתם לב שבפורטרטים מהמאה ה-19 כמעט אף אחד לא חייך?
יש לזה סיבה פרקטית – המצלמות הראשונות, שהומצאו באמצע המאה ה-19, דרשו מהאנשים לשבת בלי לזוז במשך 30 דקות ויותר בגלל זמן החשיפה הארוך. לחייך כל כך הרבה זמן היה פשוט בלתי אפשרי ובלתי נסבל…
אבל היתה גם סיבה תרבותית.
בפורטרטים רשמיים, הבעה רצינית נחשבה ליותר “מכובדת” וייצוגית לטובת הדורות הבאים.
נו, בסדר…
***
עכשיו, בואו נחשוב על AI.
בדומה לימים המוקדמים של הפורטרטים, יש לנו נטייה להישאר “רציניים״ בכל הקשור לשימוש בבינה המלאכותית, מבחינה טכנולוגית ותרבותית.
ברוב המקרים אנחנו פשוטה משכפלים את הבטוח והמוכר גם בסביבה החדשה. חשבתם פעם למה אנחנו שומרים את המסמכים במחשב כשהם מסודרים בתיקיות?…
וכאן בדיוק טמון האתגר – הגישה השמרנית נועלת אותנו בתוך המסגרת המוכרת, ומקשה עלינו לראות הזדמנויות חדשות. אנחנו שקועים ב-”זה מה שתמיד עשינו ועבד לנו״.
אבל חדשנות לא מגיעה מהצמדות לסטטוס קוו. היא נובעת מהיכולת לשאול שאלות, לבדוק גבולות, לאתגר קונבנציות ולנסות משהו חדש.
בדיוק כמו שעולם הצילום התקדם ואנשים התחילו לחייך בטבעיות מול העדשה, כך גם תתפתח האינטראקציה בין המין האנושי לבין הבינה המלאכותית. מה שנראה מוזר או אפילו מסוכן היום, יכול להפוך לסטנדרט מחר.
לא מאמינים לי? תזכרו איך הרגשתם כשעשיתם סלפי בפעם הראשונה…
היציאה ממסגרות החשיבה הקונבנציונליות מתחילה בזיהוי המגבלות שלהן, ובאומץ שלנו לנסות דברים חדשים. ככל שנשתחרר מהר יותר מהתפיסה ״הרצינית” כך נגלה מהר יותר את הפוטנציאל האמיתי של הטכנולוגיה.
אני מאחל לכולנו לחייך הרבה יותר בשנה החדשה, עם או בלי AI 
