קיימת תפיסה הולכת ומתרחבת שאם אנחנו רוצים ליצור חיבור רגשי עם הקהל שלנו, אנחנו חייבים להיחשף. לספר על חוויות אישיות, לשתף רגעים מהחיים הפרטיים, ואפילו “להקריב” משהו מהפרטיות שלנו כדי להיות אמיתיים (או ״אמיתיים״…).
אני רואה את זה לא מעט.
עבור חלק מהאנשים, הרשתות החברתיות הן מקום לביטוי אישי, לפורקן, והן מהוות קהילה תומכת. אם תוכן אישי נוצר מתוך אמת ורצון פנימי – ולא מתוך רצייה או מניפולציה – זה נהדר, וחשוב ופעמים רבות גם מעורר השראה.
תוכן אישי מעורר מעורבות >> מעורבות מגבירה חשיפה >> חשיפה מגדילה המרות 🎯
זה המשפך.
אבל השאלה שמעסיקה אותי היא אחרת: אם המטרות שלנו הן מקצועיות – האם חשיפה אישית היא בהכרח הדרך היחידה ליצור תוכן אישי?
***
אני כמעט ולא משתף תוכן חשוף. אינטימי.
למה?
כי אני נוטה לשמור על הפרטיות שלי.
כי המשפחה שלי לא מעוניינת בחשיפה.
כי אני פשוט לא מרגיש צורך להיחשף.
אבל האם זה הופך את התוכן שלי לפחות אישי? אני לא חושב.
אישי ≠ חשוף
אפשר ליצור קשר רגשי גם בלי לחשוף פרטים מחיינו האישיים. אפשר להיות אותנטיים דרך האופן שבו אנחנו כותבים, דרך הערכים שאנחנו משדרים, דרך הצורה שבה אנחנו מתייחסים לאחרים.
▪️ סגנון הכתיבה שלנו משקף את האישיות שלנו.
▪️ הדעות והתובנות שאנחנו משתפים מספרות עלינו לא פחות מחוויות פרטיות.
▪️ האופן שבו אנחנו מגיבים ומנהלים שיח הוא מה שבונה אמון לטווח ארוך.
חיבור רגשי הוא חשוב, אין ספק, אבל השאלה היא איך יוצרים אותו.
אני לא אומר שחשיפה אישית היא לא כלי חזק ואפקטיבי – היא לגמרי כן. יש אנשים שמרגישים איתה בנוח, עבורם זה טבעי והיא מחזקת את החיבור עם הקהל שלהם. אבל מה עם כל השאר?
כמוני? 🫡
לפעמים, דווקא ההתמקדות בערך שאנחנו נותנים לאחרים, בלי להפוך את עצמנו למרכז הסיפור, יוצרת חיבור עמוק יותר, אמיתי יותר וכזה שמתבסס על יסודות יציבים ולא על בסיס חיבוק מזדמן בעקבות רגע של חשיפה רגשית.
***
האם לדעתכם באמת חייבים להיחשף כדי ליצור קשר רגשי? או שאפשר לבנות חיבור גם בדרכים אחרות?
